?היי, מה קורה 
  • White Facebook Icon

© 2023 by אמיר שטיין . Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
להרשמה

היוש, קוראים לי אמיר שטיין    ואני בן 22.

כבר שנים שאני יודע  שבכל מקום בעולם בו אני אהיה, לא משנה מה המצב או הסיטואציה, כל חובב ספרים שאני אפגוש יהפוך מיד לחבר.

מקווה לצרף אתכם/ן לרשימה:)

כדי שתוכלו לקרוא סקירות ברגע שהן מתפרסמות, ועוד הפתעות שוות, מומלץ להרשם ממש כאן.

  • Amir Stein

השנה זכרתי את השואה אחרת; מסע בעקבות "מלח אל הים"




ב27 לינואר, חל יום הזיכרון הבין לאומי לשואה. במקרה, ב27 לינואר סיימתי רומן היסטורי על מלחמת העולם השנייה, שנכתב מנקודת מבט של אנשים "מהצד השני" - סיפור המלחמה של בחורה ליטאית, בחור פרוסי, בחורה פולניה וחייל נאצי.

אני חושב שהספר הזה מסכם בצורה נפלאה את תהליך השואה שלי. בתור ילדה בחינוך החרדי, נתקלתי בשואה כל הזמן. השואה הייתה שם, ארבה בפינה, וסיפרה את הסיפור הנצחי של היהודי. אנחנו נרדפים, שונאים אותנו, רוצים למחוק את המורשת שלנו. את מלחמת העולם השנייה הכרתי רק בקונטקסט של השואה. רק בקונטקסט של מחנות השמדה ליהודים, הקינדרטרנספורט, פרטיזנים, יהודים שהתחבאו במנזרים. אלו היו הסיפורים שהכרתי. בעולם הקטן של מירי שטיין, הקרבנות היחידים של השואה היו יהודים.

בגיל 14 התחלתי לקרוא ספר שנקרא the seamstres "התופרת". הספר נכתב מנקודת מבט שונה ממה שהכרתי עד אז. הכותבת היא יהודיה נאולוגית, או לפחות ככה היא גדלה. והוא עסק בזהות שלה, כנערה שגדלה ברומניה, ועם הכיבוש הנאצי קבעו שהיא הונגריה.

הגברת הצליחה לפקוח את עיני לדברים שונים, שבחינוך בו גדלתי בכלל לא עסקו. היא למשל מתארת את הסיפור של הצוענים. אמנם, מאוד בקצרה, אבל זאת פעם ראשונה שנתקלתי בסיפור השואה של בני הרומה (לא, הם לא קוראים לעצמם צוענים). בלילה הביאו אותם למחנה, משפחות על משפחות. גברים נשים וילדים. אבל הם היו כל כך לא חשובים לנאצים, שאפילו לא טרחו לשכן אותם בביתנים (כמו את היהודים) אלא השאירו אותם בחוץ כל הלילה. בבוקר, הכותבת קמה לעבודה, ובדרך גילתה אותם שוכבים קפואים. מתים.



חווית השואה של בני הרומה נצרבה בתודעה שלי באותו יום. לראשונה, הבנתי כי מלחמת העולם השנייה הייתה טראגית עבור עוד אנשים, שאני לא יודע עליהם כלום. שמעולם לא הזכירו אותם. מעולם לא קלטתי שחווית השואה עבור קבוצה אחרת, יכלה להיות מעזעזת יותר ממה שכבר הכרתי. אני חושב שהלקח הכי חשוב שמירי, הילדה, למדה באותו יום- היא שאנשים ששונאים יהודים, שונאים בדרך עוד מיעוטים. שהם לא רק שונאים אותנו, הם שונאים את כל מי ששונה. שכאשר מישהו מעקם את האף על המקסיקנים שמשתלטים על אמריקה הלבנה, סביר להניח שהוא גם מעקם את האף על היהודים ששולטים בתקשורת ובבנקים. שהשנאה הזו היא אותה שנאה, זה אותו שקר.

לקח לי עוד 4 שנים לגלות את האמת על השואה. בספרים שאני קראתי, הכל היה מצונזר. הנרטיב היה חייב להיות הנרטיב היהודי, שתואם את העולם האורתודוקסי שסבב אותי. בגיל 18, גיליתי את הטלאי הורוד. בגיל 19, גיליתי שהומוסקסואלים ששרדו את השואה, המשיכו להכלא גם אחריה, ושעבורם השואה מעולם לא הסתיימה. והדבר הכי חשוב שהבנתי כאמיר, כאדם בוגר, שכאשר מסתירים מאיתנו סיפורים של מיעוטים שעברו את השואה איתנו יחד, מסתירים את האמת. האמת היא לא שנאת היהודים. האמת היא שנאת המיעוטים. האמת היא שאנשים גזענים, לא מבדילים בין דם לדם. ושהם בדרך כלל גם הומופובים. עבורם כל מה ששונה מאיים על הסדר הקיים.

היום בגיל 22, למדתי שיעור חשוב. שיעור חדש. מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק שואה, היא גם הייתה מלחמה. ולמלחמה יש מחיר. במלחמה אין צד מנצח. במלחמה יש מתים, יש אובדן, יש עקורים. במקרה מצאתי את עצמי קורא, ביום הזכרון הבינלאומי לשואה, על מבצע חניבעל. על האנשים שהיו על הוילהלם גוסטלוף, ששקעו אל מותם. עבורנו, הסובייטים, הבריטים והאמריקאים- הם הגיבורים של המלחמה. הם שחררו את היהודים מהמחנות, הם הצילו אותנו. אבל האם זאת האמת? כבן לאמא שנולדה ברוסה הסובייטית, אני יודע שהסובייטים הם לא גיבורים. סטלין רצח יותר אנשים מהיטלר, והיהודים (במיוחד אלו שהתעקשו לשמור את הזהות והמורשת שלהם) סבלו מאנטישמיות קשה. עשירים נרצחו בידי הסובייטים, והרכוש שלהם הולאם. אנשים גוועו ברעב, ונשלחו למחנות כפייה בעוון התנגדות לממשל.

החיילים הסובייטים ששחררו את המחנות, הם גם החיילים הסובייטים שאנסו נשים שנקרו בדרכם. שהציקו לבנות יהודיות שעבדו במפעלים של הנאצים, וסרבו להבין שהן עשו זאת בכפייה. האמריקאים, סרבו להתערב במלחמה, וסרבו לתת ליהודים מקלט במדינה שלהם. הם יכלו להציל כל כך הרבה יהודים, אבל התעקשו לעצום את העיניים. והבריטים? שלא נתחיל לדבר על הבריטים. הם נצלו את מלחמת העולם השנייה כדי לכבוש ולשלוט ולגנוב מעוד מדינות של "ברברים". יהודים בוגרים שחיפשו אצלם מקלט בתקופת המלחמה, נשלחו למחנות עבודה באוסטרליה בעוון "ריגול לגרמניה" (כן, האבסורד). וכמובן, התסיסו את היישוב הערבי נגד יהודים, וסרבו לתת אשרות כניסה לארץ ישראל. שלא נדבר על ניצולי השואה שמצאו את עצמם בקפריסין, במחנות, שוב.

הניסיון להציג צדדים במלחמה כאילו הם רוע מוחלט או טוב מוחלט, הם מגוחכים. הבריטים, הסובייטים והאמריקאים הביאו לקץ של מלחמת העולם השנייה. וזה נהדר. זה מעולה. אבל זה לא אומר שהם בהכרח היו ה"טובים" בסיפור. הארוע ההיסטורי שהספר סובב סביבו, רק מוכיח את זה. הבחירה לשלוח 4 טילי טורפדו על האנייה גוסטלוף, מה שגרם ליותר מתים מאשר הטיטאניק, כאשר רוב הנפגעים הם אזרחים, רק מוכיח את זה. הסובייטים לא בהכרח היו הטובים במלחמה. הם עשו מעשה טוב, סיימו אותה. אבל הם לא עשו מעבר לזה.

אני רק יכול לסכם את החוויה הזו במילים של הסופרת, רותה ספטיס, בעצמה: "יש סיפורים חשובים רבים ממלחמת העולם השנייה. הרבה כבר תועד בכל הנוגע לקרבות, למדיניות, לאשמה ולאחריות. המנצח היחיד היה הסבל, שנגע בכל הצדדים ולא חס על אזרחי שום אומה שהייתה מעורבת. כשכתבתי את הרומן הזהרדפו אותי מחשבות על הילדים ובני הנוער חסרי האונים. הקורבנות התמימים של שינויי גבול, טיהורים אתניים ומשטרים נקמניים... ברומן זה בחרתי להאיר את נקודת המבט של הילד ושל המבוגר הצעיר, לראות את המלחמה דרך עינהם של בני נוער מלאומים שונים, שנאלצו להותיר מאחור כל מה שאהבו... כשהניצולים לא יהיו עוד בין החיים, חשוב שנדאג לכך שהאמת לא תעלם איתם".

אני חושב שהספר הזה הוא יצירה חשובה של אמפתיה, וחשיבה ביקורתית על ההיסטוריה. אני ממליץ עליו בחום.

סקירה מלאה של הספר, תבוא בהמשך.

מיאו עד לפעם הבאה.