?היי, מה קורה 
  • White Facebook Icon

© 2023 by אמיר שטיין . Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
להרשמה

היוש, קוראים לי אמיר שטיין    ואני בן 22.

כבר שנים שאני יודע  שבכל מקום בעולם בו אני אהיה, לא משנה מה המצב או הסיטואציה, כל חובב ספרים שאני אפגוש יהפוך מיד לחבר.

מקווה לצרף אתכם/ן לרשימה:)

כדי שתוכלו לקרוא סקירות ברגע שהן מתפרסמות, ועוד הפתעות שוות, מומלץ להרשם ממש כאן.

  • Amir Stein

לא מאשים, אשם

היוש כאן אמיר. כשפתחתי את הבלוג שלי, יצאתי מנקודת הנחה שאני במקום טוב יותר, מאוזן- מסוגל. ואני חושש שאולי הייתה איזושהי יהירות מסויימת בנקודת המוצא שלי. אני כותב את הפוסט הזה היום בניסיון "להתאפס על עצמי" ולהראות לעצמי ולכם איך עושים את זה.


אז למה אני אומר שהייתי יהיר, ומה המצב שלי כרגע?

אני סובל מדיסוציאציה. ובמשך תקופה ארוכה למדתי, שעם דיסוציאציה יש 2 אפשרויות: או שהיא מנהלת אותך, או שאתה מנהל אותה. אין אופציה שלישית, אם מורידים את היד מהדופק- נדרסים.

לצערי בתקופה האחרונה הורדתי את היד מהדופק.



צילום עצמי: על אדן החלון


איך אני מנהל את הדיסוציאציה שלי?

א. רישום קפדני של כל המטלות והמשימות שלי ביומן. עם דיסוציאציה, מה שלא רשום- לא קורה.

ב. רישום לפחות פעם ביום של הרגשות שלי. הדיסוציאציה היא חלב שגולש מהסיר. החלב זה הרגשות שלי, הגלישה זה ההצפה הרגשית, האש זה היכולת שלי להרגיש. לפעמים כשמדיי הרבה חלב גולש- האש פשוט כבת. הדיסוציאציה בעצם מכבה את היכולת שלי להרגיש- כי המח שלי לא מסוגל להמשיך להכיל את המעמסה הרגשית. מושגים כמו זמן, מקום, רגשות, רעב- הם כולם נעלמים. כאשר אני כותב לפחות פעם ביום, הרגשות יוצאים על הדף. האש לא כבה.

ג. לדבר, לשתף, ליצור- כל הדברים הללו מקטינים את הסיכוי שאני אוצף רגשית.

ד. לקחת את התרופות שלי בזמן. לצערי אין תרופה ישכולה לאזן את הרגשות, לפחות לא רגשות דינמיים כמו שיש בהפרעה שלי. יש מייצבי מצב רוח, שהם נועדו לאנשים עם תנודות מאוד גדולות במצב רוח- כמו הפרעות כסיזואפקטיביות והפרעות דו קוטביות. אבל הפרעה בוויסות רגשי עובדת אחרת. השינוי במצב רוח הוא לא ארוך טווח, אלא נקודתי. אני יכול להיות מוצף באושר, ודקה אחר כך להיות מוצף בעצב. והתחושה היא משהו שחור ואפל וענקי שפשוט משתלט על כולי- ולא מאפשר לי להרגיש משהו אחר (כן, גם רגשות "חיוביים- כמו שמחה- יכולים לכלות את הכח שלי). אבל, יש תרופה לעצב. יש תרופה שיכולה לשים מסביבי גדר, להגיד לי: עם כל מה שאתה מרגיש, יש משהו אחד שאתה לא צריך לחוות- כאב, יאוש וחידלון. ו ssri - (נוגדי דיכאון וחרדה) עוזרים לשמור עלי באזור המואר. ואני צריך להקפיד לקחת אותם, כל יום, גם אני מרגיש שכלום לא עוזר. כי בלעדיהם הכל גרוע יותר.


לסיכום: נסיון החיים שלי לימד אותי, שכאשר אני מתנהל בצורה שיטתית: תיעול של הרגשות שלי, ניהול מושכל של זמן, ותקשורת- אני חווה פחות רגשות מציפים. פחות רגשות מציפים= פחות דיסוציאציה.


לאחרונה אני כמעט ולא באזור המואר. הייתי יהיר, הרגשתי בשליטה, והפסקתי לכתוב איך אני מרגיש. ואז בא צונאמי. חבורה של אירועים מאוד קשים שהגיעו אחד אחרי השני, ופשוט לא איפשרו לי להפסיק לטבוע. ובגלל שלא היה שלי עוגן- טבעתי.


לכתוב, אולי הדבר הכי מספק בחיים שלי

למה אני מתכוון?

1. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי בעבודה

2. אני בקושי יוצא מהבית

3. כשאני כן יוצא, אני נאבד ולא זוכר איפה אני ומה רציתי לעשות

4. אני לא שם לב שאני צריך לאכול או לשתות, כי אני לא מרגיש- כי אני בדיסוציאציה.

5. כשאני כן אוכל- אני לא יודע כמה אני צריך לאכול, כי אני לא מרגיש שובע. אז אחר כך אני חווה כאבי בטן כי אכלתי יותר מדיי.


זה סוג של כדור שלג, שדבר אחד גורר את השני. ואני כל כך עייף. אין לי כח להלחם במקום השחור הזה.

אני מרגיש אשם, ובצדק. אבל האשמה הזו לא תעזור לי.


מה כן יעזור לי? לקחת אחריות.

"אני, אמיר שטיין, לוקח בזאת אחריות מלאה על הדיסוציאציה שלי. ואני בוחר מעתה והלאה, לנהל אותה- ולא לתת לה לנהל אותי. אני מתחייב לדאוג לעצמי, ולכתוב על איך שאני מרגיש. לוודא שהעוגנים שלי במקום, ולא לטבוע".


אוקיי, ועכשיו צריך תוכנית פעולה.

תוכנית הפעולה היא: לכתוב. לשלוח את הפוסט הזה לעובדת הסוציאלית, כדי להסביר לה מה עובר עלי. לנסות לקבוע עם אנשים- כדי שאני אצא מהבית. ולא לכעוס על עצמי- כי אני עושה את הכי טוב שאני יכול.


תאחלנה לי בהצלחה?



אהבתםן את הפוסט?

בבקשה עזרו לי להמשיך להפעיל את האתר!

1. הפכו לפטרונים שלי בפטריאון

2. המליצו על האתר לא.נשים חדשים.

3. הרשמו לאתר בתחתית העמוד.


אוהב אתכןם מלא, וחיבוקים עד הפעם הבאה.