?היי, מה קורה 
  • White Facebook Icon

© 2023 by אמיר שטיין . Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
להרשמה

היוש, קוראים לי אמיר שטיין    ואני בן 22.

כבר שנים שאני יודע  שבכל מקום בעולם בו אני אהיה, לא משנה מה המצב או הסיטואציה, כל חובב ספרים שאני אפגוש יהפוך מיד לחבר.

מקווה לצרף אתכם/ן לרשימה:)

כדי שתוכלו לקרוא סקירות ברגע שהן מתפרסמות, ועוד הפתעות שוות, מומלץ להרשם ממש כאן.

  • Amir Stein

אצלי הכל בסדר

או, למה כל כך קשה לבקש עזרה- חלק א'


בימים האחרונים אני עסוק בלשחזר לעצמי את התהליך שעברתי מאז גיל 17.

כמו שכבר סיפרתי לכם בפוסט "על הפינה המנטלית" בגיל 17 איבדתי את הרצון לחיות, הייתי במיטה ברוב שעות היום, היה לי תאבון מוגבל עד לא קיים, התפרצויות בכי ורצון כמעט בלתי ניתן לשליטה לקפוץ מגשרים.

אתם בטח חושבים לעצמכם:" אה, זה בטח השלב בו הבנת שאתה סובל מהפרעה נפשית!".

וואו, אתם נאיבים.

ברור שלא.


למזלי, "עברתי את הגשר" בכל המובנים

אי שם בגיל 17 חשבתי שאני חולה (מה שהיה נכון), אבל אם רק יעשו לי את הבדיקה הנכונה, אם רק אמצא את הרופא הנכון- יתנו לי תרופה, והכל יעלם.

אני מתמודד נפש? סובל מדיכאון? זקוק לעזרה פסיכיאטרית? בכלל לא הכרתי את המילים הללו. חולי נפש, עבורי, היו אנשים שהסתובבו ברחוב עם ריר בקצוות השפתיים ומילמלו דברים לא מובנים. לא מצאתי שום קשר אפשרי ביני לבינם.

יאמר לזכותי, שגם רופאי משפחה בגייטסהד, אנגליה, אליהם פניתי שוב ושוב כדי לקבל עזרה מקצועית- גם הם לא חשדו לרגע שאני סובל מדיכאון. אני עד היום מנסה להבין איך ה NSH הצליח להיות אירגון בריאות כל כך כושל, וזה באמת נשגב מבינתי. במחשבה לאחור, אני רואה בברור את התסמינים שחוויתי בתור דיכאון לפי הספר. כל התסמינים היו שם.

בגיל 18 חזרתי לישראל, 20 ק"ג פחות, עדיין עם מחשבות בלתי פוסקות על מוות ופציעה עצמית, אבל המחשבה היחידה שעברה לי בראש היא: "אני צריך לצאת מכאן" - הסביבה שלי הייתה אשמה (מה ששוב, נכון באופן משמעותי, אבל לא מלא). הרי, קשה מספיק להיות מתמודד נפש בסביבה "נורמטיבית", אבל קשה פי כמה לשנוא את עצמי ולרצות למות תוך כדי שצועקים עלי, רבים איתי ומשפילים אותי על בסיס יום יומי. ועם מערכת שעות מפוצצת של סטודנטית לביו טכנולוגיה.

במסגרת ההכחשה העצמית שלי, החלטתי שכל הסערת רגשות שאני חווה נובעת מדבר אחד ויחיד- הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת. וכדי לפתור את זה החלטתי לקחת רטלין .

כאן אני רוצה לעצור, לנשום עמוק, ולהגיד לכם את הדבר הבא: אל תקחו ריטלין בלי מרשם. ריטלין בלי מרשם זה בדיוק כמו לקנות סמים מהדילר בתחנה המרכזית. אין שום הבדל. (אני אשמח לפרט על התופעה של ניסיון לשלוט בבעיה נפשית בעזרת סמים אלכוהול בפוסט אחר)

הריטלין יצר כמה דברים:

א. יכולתי לאכול ארוחה אחת ביום בלי לגווע ברעב. ככה המשכתי את ההרעבה העצמית המטורפת שלי.

ב. בזמן שהייתי על רטלין, לא היו לי שום מחשבות משום סוג. הייתי בתוך בועה מוזרה ומנותקת (תופעה מוכרת אצל אנשים שצורכים ריטלין במינון לא נכון) שאיפשרה לי להמשיך לתפקד כזומבי חי.


אבל לאט לאט התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. היו לי נפילות סוכר, והשרירים שלי התחילו לרעוד כתגובה למינון הגבוה והלא נחוץ של רטלין. גם ההישגים הלימודיים שלי לא השתפרו, אם כבר להיפך, נכשלתי שוב ושוב במקצועות שבעבר הצלחתי בהם. לא הבנתי שהגוף שלי קורס; תת תזונה, מחסור בשינה , סמים , מצב נפשי קשה ועוד.

הפיתרון היה פשוט הרי; יותר קל למצוא מה לא בסדר בבני המשפחה שלי, הקהילה שלי, האמונה שלי- מאשר להגיד: אני קורס נפשית. הפתרון הפשוט ברגע כזה הוא, להגיד שאני הולך. עוזב הכל. מתרחק.
ללכת היה הדבר הכי טוב והכי רע שעשיתי לעצמי.

האם זה גרם לי להתאפס על עצמי? ברור שלא!

הפיתרון היה פשוט הרי; יותר קל למצוא מה לא בסדר בבני המשפחה שלי, הקהילה שלי, האמונה שלי- מאשר להגיד: אני קורס נפשית. הפתרון הפשוט ברגע כזה הוא, להגיד שאני הולך. עוזב הכל. מתרחק.

ללכת היה הדבר הכי טוב והכי רע שעשיתי לעצמי.

הכי טוב, כי התרחקתי ממקום שפגע בי ובעצם הוביל אותי למצב הנפשי שהגעתי אליו. הכי רע, כי לא ביקשתי עזרה, כי התכחשתי לזה שאני במקום לא טוב. כי כל הדברים הרעים שראיתי בסביבה שלי היו נכונים, אבל הם גם איפשרו לי להתרכז במה שרע בהם- במקום במה קורה בתוכי.

אני אעצור פה עכשיו, כי את הסיפור הזה אני אמשיך בפעם אחרת. אבל אני רוצה לכוון אתכם לדפוס מסוים.

אם אתם מרגישים ביום אחד בהיר, שכל מה שיש מסביבכם לא בסדר, שאתם עייפים, שאתם חסרי מוטיבציה, שקשה לכם להתרכז, ואם רק תפסעו עוד פסיעה אחת קטנה העולם יתמוטט- אולי זה הזמן לבדוק את המצב המנטלי שלכם. אם אתם פתאום מרגישים צורך לקחת כדורי שינה שלא נרשמו לכם, סירופ שיעול, כמויות גדולות של אלכוהול, או צורך חזק לעשן וויד, שימו לב. יכול להיות שהגוף שלכם מנסה לאותת לכם משהו.

בבקשה אל תתעלמו מכל סימני האזהרה שהגוף שלכם שולח לכם.

נכון, אולי באמת החברה שאתם חיים בה שטופת מח, ורוצה לחתן אתכם לפני שתספיקו לשאול שאלות. אולי באמת ההורה שלכם לא מתייחס אליכם בכבוד הראוי לבן אנוש. אולי באמת יהיה טוב אם תלכו למקום אחר- אוהב ומקבל יותר.


דגל אדום! סימני אזהרה שפיספסתי

אבל אולי, גם אולי, הסיבה שאתם שמים לב לכל הדברים המעצבנים הללו דווקא עכשיו היא אתם. אתם עוברים תהליך מנטלי. אתם משתנים. וצריך לשים אצבע על הדופק ולוודא שגם אצלכם הכל בסדר.

זהו עד כאן להיום יקירים ויקירות,

מקווה לקרוא את דעתכם בתגובות- ואם עדיין לא עשיתם זאת, אל תשכחו להירשם לבלוג בתחתית הדף.


מיאו עד לפעם הבאה!