• Amir Stein

האם אני כישלון


הפרעה נפשית, הרבה פעמים מגיעה בעסקת חבילה עם המון סטיגמה. מה קורה כאשר הסטיגמה מחלחלת אלינו, וגורמת לנו להרגיש כמו כישלון?



היוש, מה שלומכם היום? אני רוצה לשתף אתכם בכמה מחשבות שעברו לי לראש לאחרונה, ואולי יוכלו לעזור לרבים מאיתנו שמתמודדים עם הפרעה נפשית.

אחד הדברים שאני נתקל בהם הכי הרבה, גם מצד עצמי, וגם מצד מתמודדים אחרים, זאת תחושה חזקה של "אני כישלון, אני אפס, אני דפוק". לאחרונה אני מוצא את עצמי מסביר שוב ושוב, לאנשים שחשובים לי, למה הם לא כישלון. למה הם טובים. למה הם ראויים. וזה גרם לי לחשוב, ממה נובעת תחושה הכישלון הזו?


אני זוכר את עצמי, בתקופות בהן האמנתי באמת ובתמים שאני כישלון, לא יוצלח וחסר תקנה. ואני מנסה לשחזר, מה קרה בתקופות הללו שגרם לי להרגיש ככה?

אולי אני אשאל אתכם שאלה אחרת. למה אנשים שחולים במחלות שאינן מחלות נפש, לא חושבים שהם דפוקים, אפסים, חסרי יכולת ועוד שלל דברים לא מחמיאים?

למה חלק בלתי ניתן להפרדה בהתמודדות הנפשית שלנו, זה הכאב הזה? השינאה העצמית והחוסר הערכה?


סביבה או ביולוגיה


אפשר לצאת מנקודת הנחה שזה פשוט הכימיכלים שיש לנו במח. שגורמים לנו פשוט לא להעריך את עצמינו, להאשים את עצמינו יותר, ובכללי לחשוב מחשבות שליליות על עצמינו.


פסיכולוגים הבחינו שרוב האנשים משייכים לעצמם את ההצלחות שלהם, ואילו את הכישלונות שלהם הם מייחסים לגורמים חיצוניים. נניח, יותר נפוץ לשמוע: "לא הצלחתי במבחן, בגלל שהמורה שלי גרועה" , לעומת "אני תלמיד גרוע, ולכן לא הצלחתי במבחן". זה משהו טבעי שרוב האנשים עושים כדי לשמר את האגו שלהם.


אצל מתמודדי נפש, במיוחד נוירוטיים (הפרעות בסגנון של חרדה ודיכאון), רואים הרבה פעמים תופעה הפוכה. "לא הצלחתי במבחן, כי אני כישלון". התופעה הזו מסוכנת, כי אחרי תקופה ארוכה הבן אדם באמת מאמין שהוא חסר יכולת, למרות שזה לא בהכרח המצב. אפשר להיכשל במבחן ועדיין להיות מסוגלים להרבה דברים אחרים.

אבל האם השוני בתפיסה שלנו, כמתמודדי נפש, נובע רק בגלל כימיכלים במוח?


אחד הדברים הראשונים שלומדים בתואר לפסיכולוגיה, זה שהתנהגות אנושית תמיד מורכבת משילוב של שתי גורמים. הגורם האורגני- הגנטיקה שלנו. והגורם הסביבתי- איך הסביבה משפיעה עלינו.


אין היום הוכחה חד משמעית איזה מרכיב יותר חשוב. אבל אני חושב שבסיטואציות רבות, חשוב להתמקד בהשפעה החברתית. את החברה אפשר לשנות, את הביולוגיה פחות. מה זה יעזור לנו לדעת שיש רכיב ביולוגי בצורת החשיבה שלנו? לעומת זאת, את ההשפעה החברתית אפשר לשנות או לנטרל.


אז מה בעצם הסביבה גורמת לנו להרגיש, ואיך אפשר לשנות את זה?


במאמר מדעי שפורסם ב"פסיכולוגיה קלינית: מדע וטיפול", מהדורת אביב 2002, שני חוקרים מצטטים כמה וכמה מחקרים, שמראים שלא רק שיש סטיגמה קשה נגד מתמודדי נפש. אלא שהסטיגמה הזו קיימת גם אצל אנשים שמבינים ומכירים בריאות נפשית מקרוב. המדענים גם מראים מחקר אחרי מחקר, איך תפיסת העולם של אנשים בתרבות המערבית מלאה בסטיגמות כלפי מתמודדי נפש.


כאשר חוקרים קבוצות מיעוטים, במיוחד כאלו שיש נגדם אפליה, אפשר לראות בקלות איך זה חודר אל אותה קבוצה. אנשים תופסים את עצמם כקמצנים, כאשר מתייחסים אליהם כקמצנים. אנשים מתייחסים אל עצמם כחכמים כאשר מתייחסים אליהם כחכמים. התפיסה העצמית שלנו מורכבת הרבה מזהות חברתית.


מאז המהפכה התעשייתית, החברה מתייחסת אל אנשים כאל כח עבודה. אם אתה לא מסוגל לעבוד במפעל מספר מסויים של שעות, אין לך ערך בחברה.

תשאלו את רוב האנשים המתמודדים עם מחלה נפשית, למה הם כישלון. מה הם יגידו?


"אני לא מצליח לעבוד"

"קשה לי לצאת לרחוב"

"התחלתי מלא דברים ולא סיימתי"

"אני כבר בן 25 ואין לי זוגיות"

"כולם מסביבי עושים משהו עם החיים שלהם, ואני לא"

אף אחד לא מצפה מחולה סרטן להמשיך בחיים שלו כאילו לא קרה כלום. אם חולה עושה מאמצים להמשיך בשגרה שלו ככל האפשר, זה מוערך על ידי החברה.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו היא למה מתמודדי הנפש שופטים את עצמם שוב ושוב על זה שהם לא מצליחים לקיים אורח חיים "נורמטיבי", כמו של כולם? למה לעזאזל זאת המטרה שלנו?



מטרות ריאליסטיות, למה זה חשוב?


בלוגר אמריקאי כתב פעם, שמחלה נפשית זה כמו גובה. לאדם נמוך יהיה קשה יותר להגיע אל מדף גבוה. זה לא אשמתו, זה לא תלוי בו, וזה לא הופך אותו לאדם פחות טוב.


מחלה נפשית או הפרעה נפשית, משפיעות על המסוגלות שלנו. זה לא אשמתינו, זה לא תלוי בנו, וזה לא הופך אותנו לאנשים פחות טובים.


אבל למה זה חשוב?

כי אם נמשיך לנסות לעשות דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, אנו מבזבזים אנרגיה שהיינו יכולים לנתב לדברים שאנחנו כן מסוגלים לעשות. תסתכלו למשל על אליפויות של נכים שמשחקים כדורסל. הם לא מנסים לשחק כדורסל בעמידה, כי הם פשוט לא יכולים. הם משחקים כדורסל על כיסא, כי זה מה שהם כן יכולים לעשות. הם לומדים איך להנות ולהתחרות במשחק בדרך שלהם.

לאנשים מבחוץ קשה להבין למה אנחנו מתקשים לצאת מהבית. בן אדם שבחיים לא חווה התקף משום סוג ברחוב, לא יבין למה הרחוב יכול להיות מפחיד. אנשים שלא מתמודדים עם מחשבות אובססיביות שחוזרות על עצמן, לא יכולים להבין למה לתת שירות ולהיות נחמדים לאנשים זה קשה כל כך.

אז הם לא מבינים. הם ימשיכו למדוד אותנו לפי הכלים הללו. לפי האם אנחנו בזוגיות, האם אנחנו עובדים מספיק שעות, האם אנחנו יוצאים מהבית.

אבל אנחנו נמדוד את עצמינו בכלים שלנו.


הכלים שלי להערכה עצמית


מה הכלים בהם אני משתמש להעריך את עצמי?

האם אני פשוט מוותר לעצמי, כי אני לא יכול, כי מאתגר לי מדיי, כי אני בחיים לא אהיה "נורמלי"? כמובן שגישה כזו יכולה להיות הרסנית לא פחות.


זה שאני מתמודד נפש, לא אומר שאני צריך לוותר לעצמי. לא אומר שאני צריך להאמין שאני לא מסוגל. בכלל לא. זה אומר שאני צריך למצוא כלים להערכה עצמית שתואמים את היכולות שלי. ושמתאימים לי.


אני חושב שכלים שיוכלו להתאים להרבה מאיתנו הם:

*מה אני עושה למען הבריאות הנפשית שלי? האם אני הולך לפגישות שלי עם הפסיכולוגית? האם אני אוכל ארוחות מסודרות? האם אני מנסה לישון מספיק שעות כדי להפחית תסמינים?

*האם אני משתמש בכלים שיכולים לשפר לי את החיים? נכון, לפעמים להתמודד לבד זה קשה עד בלתי אפשרי. אבל עם עזרה, הכל נראה אחרת. האם אני משתף פעולה עם עזרה שמציעים לי? האם אני משתמש בשרותים של סל שיקום/ מברר מה הזכויות שלי שיכולות לעזור לי להתמודד?

*מה הדברים שאני כן מסוגל לעשות? האם אני מוותר לעצמי כשאני מסוגל לעשות משהו? איך אני יכול לפעול כדי להיות אקטיבי יותר למען הבריאות שלי?

*האם אני לוקח אחריות על החיים שלי? האם אני מבין שהחיים שלי הם מה שאני אצור, ושהבחירה בידיים שלי? האם כשאני טועה, אני מודה בטעות ומוצא דרך לתקן? האם אני מאשים את עצמי במקום לקחת אחריות?


לסיכום


הכירו את עצמכם. לימדו מה אתם מסוגלים לעשות, ומתי אתם מגזימים בדרישות עצמיות. אל תגזימו אבל גם אל תוותרו לעצמכם. מיצאו את הכלים שנכונים לכם כדי להעריך את עצמכם לא לפי מדד חברתי, אלא לפי מדד אישי.


אני מקווה שהעצות שלי יעזרו לכם ויתרמו לכם 💖.

מאחל לכן מהיום ועד הפעם הבאה, בריאות נפשית, ספרים טובים, וטיולים מוצלחים.

?היי, מה קורה 
  • White Facebook Icon

© 2023 by אמיר שטיין . Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
להרשמה

היוש, קוראים לי אמיר שטיין    ואני בן 22.

כבר שנים שאני יודע  שבכל מקום בעולם בו אני אהיה, לא משנה מה המצב או הסיטואציה, כל חובב ספרים שאני אפגוש יהפוך מיד לחבר.

מקווה לצרף אתכם/ן לרשימה:)

כדי שתוכלו לקרוא סקירות ברגע שהן מתפרסמות, ועוד הפתעות שוות, מומלץ להרשם ממש כאן.