• Amir Stein

אני כועס על ההפרעה הנפשית שלי


עברתי יומיים מהגיהנום, אבל זה לא היה לחינם. הנה כמה דברים שלמדתי מכל זה.


למה אוקספורד כל כך מושלמת?


לפעמים אני ממש כועס על עצמי ועל החרדה שלי לצאת מהבית. אני אומר לעצמי "אמיר, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" או "למה אתה כזה מטופש?". ואז, כמו קומדיה אלוהית, קורה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ומזכיר לי שהחרדה שלי לצאת מהבית היא טיפ טיפה לגיטימית.


אתם בטח חושבים לעצמכם, "נו אמיר, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" ו"למה אתה כזה מגזימן"?! אז אני פשוט אספר לכם מה קרה, ואתם תוכלו להחליט בעצמכם אם זה גרוע או לא. דיל? דיל.


תכננתם לעצמכם טיול מוקפד. הוצאתם את מעט החסכונות שנשארו לכם מקיצבה רטרואקטיבית של הביטוח לאומי. שכרתם חדר אייר -בי -אנד -בי במיקום המושלם; לא יקר מדיי, מוקף במכולות ובתי קפה טבעוניים, אפילו תכננתם ללכת לאירוע חתימות של הסופרת האהובה עליכם- ובום, נהייתם דיסוציאטיביים.


מה זה אומר להיות דיסוציאטיבי בלונדון? זה אומר ללכת לאיבוד ברכבת התחתית, להקיא, לשבת על הריצפה ולבכות, לא להרגיש את הגוף שלכם, להקיא שוב, לא להצליח לקרוא מפה או לספור את הכסף שיש עליכם, לבכות, להקיא שוב, לשבת על הרצפה, לקבל פני מעוברת אורח, לקלוט שאתם פתטיים, להמשיך לבכות, לחכות שחברה תבוא למצוא אותך במשך 4 שעות, להרגיש חסר אונים ולשנוא את עצמך. וכמובן, לנעול אות עצמך בבית למשך שאר הטיול, כי מי יודע מה יקרה בפעם הבאה שהאף שלך יצא החוצה.


אתם בטח מגלגלים עיניים וחושבים לעצמיכם: היי אמיר, יש לנו מספיק שיט לא כייפי בחיים שלנו, למה נראה לך שאנחנו רוצים לשמוע אותך מתבכיין כמו ילד מגודל ששכח את הטישו בבית?


זה מבאס, אבל לא רק


אז זה הקטע. כן, אולי להאבד בלונדון זה שיט לא כייפי. אולי זה קצת לגיטימי שיש לי חרדה מלצאת מהבית, כי היי , דיסוציאציה זה לא כיף בכלל. אולי ללכת לטיול ואז לבלות יומיים שלמים בבית זה סופר מבאס, וזה בהחלט ממלא את המוח שלי במספיק שנאה עצמית בשביל להאכיל הידרה. אבל המציאות היא, שזה קורה.

מה?


אה כן. אני בחרתי ללכת לטיול בלונדון, בידיעה ברורה שאני עלול לסבול מכל אחת מהתופעות הנפשיות שמגיעה יחד עם ההפרעה שלי. אפילו שילמתי 50 דולר יותר על ביטוח בריאות בגלל זה. אבל בכל זאת בחרתי ללכת לטיול הזה.


אתן מבינות, זה הקטע עם הפרעה נפשית. היא גורמת לנו לכעוס, ולהרגיש כמו קרבנות חסרי אונים של מציאות לא הוגנת וביריונית. והמציאות, לעיתים קרובות מדיי, אכן כזו. אבל זה מגיע עם אבל. אבל ענק שצריך להדפיס על שלט, באותיות קידוש לבנה.


אני בוחר את המציאות שלי


אני לא יכול לבחור האם להיות דיסוציאטיבי או לא. אני לא בוחר לחוות התקפי חרדה, או לפחד מה יקרה אם אני אצא מהבית- אבל אני כן יכול לבחור אם כל זה יגביל את כמות החוויות שאני עומד לחוות. כי אני, אם לא שמתם לב, מתעקש נורא לחוות את החיים שלי.


אני אסביר; הפחד מהדיסוציאציה קיים אצלי, כי הדיסוציאציה בוא תבוא. הפחד קיים, והוא הגיוני ולגיטימי, אבל הוא לא יעצור אותה. הדבר היחיד אותו הפחד יעצור, זה את האפשרות שלי לחוות חוויות. ונחשו מה, אף אחד לא ירוויח מזה. זאת אומרת, הדיסוציאציה תרוויח מזה. היא תזכה להסתובב עם שלט ענק שיגיד "ניצחתי" בתוספת חהחהחהחה מרושע.


לי יש בדיוק שתי ברירות. האחת, לפחד, להסתגר, לרטון על העובדה שאני קורבן של מציאות בריונית (או יותר נכון, של צרוף ממש מעצבן של גנים וסביבה מזעזים שיצרו ביחד את שלל ההפרעות הנפשיות שלי). או, האחרת, לשבת עם החרדה שלי על כוס של שוקו חם. להכיר בזה שהיא מזעזעת, לא הוגנת, מעצבנת, מגבילה והכי גרוע- מתסכלת. אבל, גם להתעקש להמשיך לחוות את החוויות שיש לחיים להציע לי.


כי תנחשו מה, אולי נאבדתי בלונדון למשך ארבע שעות. אולי נאלצתי לבלות יומיים מהטיול שלי בחדר שלי- ולא הספקתי לראות את רחוב בייקר (שרלוק הולמס, אני עוד אפגוש אותך!)

אבל כן פגשתי את הסופרת האהובה עלי, כן סיפרתי לה שבאתי כל הדרך מישראל, ואפילו זכיתי להצטלם איתה.

היא גם הכריזה בגללי קבל עם ועדה שהיא יהודיה, וענתה לי על כמה שאלות מאוד חשובות שרציתי לדעת על העולם הספרותי שלה.

כן פגשתי חברה שהכרתי לפני שנה באינטרנט, וכבר רציתי לפגוש מלא זמן. וגם פגשתי את הכבשי מחמד שהם מגדלים בחצר (ג'יזס, יש אצלם 2 עיזי אמנה ממש קטנטנים והם חמודים נורא).

הצלחתי לראות את אוקספורד, ולראות את המקומות החשובים בעיר הזו- שכלולים בכל כך הרבה ספרי פנטזיה.


אני וקסנדרה קלייר


אז מה המסקנה שלי?


ההפרעה הנפשית שלי מעצבנת. והיא מגבילה אותי, ויוצרת אצלי רצון חזק להתכרבל עם השמיכה שלי ולחיות על מנות טייק אווי שאני אזמין בעזרת אפליקציה, כדי שאוכל לעולם לא לראות אור יום. היא גם גורמת לי לקשיים בלתי נסבלים בקשרים עם בני אדם, ועוד תופעות לוואי מרגיזות מהסוג הנ"ל.

אבל אני לא קרבן של ההפרעה שלי.

אני מתעקש בכל תוקף לא לייבב כמו תינוק מגודל שאיבד את קופסת הטישויים שהוא הביא מהבית. אני מסרב להסכים להתפשר על חוויות חיים בינוניות. אני מסרב להפסיק לחלום ואני מסרב עוד יותר לתפוס את עצמי כיצור אומלל וחסר אונים.


אני אמיר, אני בן 22, אני סובל מחרדה עמוקה לצאת מהבית, ואני אתעקש להמשיך לנסות להגיע למקומות, ולחיות את החיים שלי. לא כי אני מקווה להיות "נורמלי", ולא כי ההפרעה שלי לא אמיתית- אלא פשוט כי אני עוד הרבה מאוד דברים חוץ מההפרעה שלי.

אני סקרן, אני נווד בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני תולעת ספרים, אני טיפוס עם חוש הומור מפוקפק- והכי חשוב, אני לא קורבן. למה? כי אני בוחר להתמודד. אני בוחר לחוות את הטוב והרע. אני בוחר לנסות ולהחלים.

אני לא קורבן, כי את הבחירה החופשית שלי אף אחד לא יקח ממני.


כשאין ברירה, יש ברירה


כי אני יכול לבחור בדרך הקלה; לכעוס, לקלל, להתלונן, להתמרמר ולשנוא. אבל אם אני אבחר בזה, אני גם אבחר באומללות. אני אפסיד גם את מה שכן נשאר לי- לחוות דברים מקסימים בנוסף לכל החרא.

אז האם אני אצא שוב למסע בעתיד הקרוב? סביר להניח שלא. יקח לי זמן להתאושש, וזה לחלוטין סביר ולגיטימי. אבל האם זה ימנע ממני להפסיק לנסות לחוות את מה שיש לחיים שלי להציע? אני חושב שהתשובה היא לא.

מקווה שאוסף המחשבות שלי הועיל למי ממכם ששרד עד עכשיו. מיאו, ועד הפעם הבאה: ספרים טובים, טיולים מוצלחים - ובריאות נפשית.

190 צפיות4תגובות
?היי, מה קורה 
  • White Facebook Icon

© 2023 by אמיר שטיין . Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
להרשמה

היוש, קוראים לי אמיר שטיין    ואני בן 22.

כבר שנים שאני יודע  שבכל מקום בעולם בו אני אהיה, לא משנה מה המצב או הסיטואציה, כל חובב ספרים שאני אפגוש יהפוך מיד לחבר.

מקווה לצרף אתכם/ן לרשימה:)

כדי שתוכלו לקרוא סקירות ברגע שהן מתפרסמות, ועוד הפתעות שוות, מומלץ להרשם ממש כאן.